(א) וכולם שאין להם חזקה כו׳ ז״ל הגמרא אר״נ א״ל רב הונא כולן שהביאו ראיה ראייתן ראיה חוץ מגזלן ומאי קמ״ל תנינא לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל לאפוקי מדרב דאמר כתב לו שטר קנה קמ״ל כדשמואל דאמר אף בשטר ל״ק עד שיכתוב ליה אחריות נכסים רב ביבי מסיים בה משמיה דר״נ קרקע אין לו אבל מעות יש לו בד״א שאמרו עדים בפנינו תנה לו אבל אמרו בפנינו הודה לו לא כו׳ עכ״ל הגמרא ועל דברים הללו קאי דברי רבינו ועל פי מה שאכתוב עוד בפרישה ודוק:

(ב) אבל בכל שאר נכסים כו׳ בב״ב דף מ״ט אמתני׳ דתנן אין לאיש חזקה בנכסי אשתו דייקינן הא ראיה יש תימא נחת רוח עשיתי לבעלי כדתנן בהניזקין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל משום דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי ותירצו דהמתני׳ דהניזקין באותן שלשה שדות אחת שכתב לה בכתובתה ואחת שייחד לה בכתובתה ואחת שהכניסה לו שום משלה (זו גירסת רשב״ם והרא״ש) למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים כ״ש דהו״ל איבה דא״ל עיניך נתת בגירושין ובמיתה אלא למעוטי נכסי מלוג עכ״ל הגמרא. ופרשב״ם אחת שכתב לה כלומר אחת מהג׳ שדות שדה ששיעבד בפירוש והזכיר אותה שדה בשטר הכתובה דסמכה דעתה עליה עפי משאר נכסים. ואחת שלא נכתב בשטר כתובתה אלא לאחר נישואין יחד לה שדה אחת משדותיו אפותיקי לגבות ממנה כתובתה. ואחת שהכניסה לו שום משלה מבית אביה דהיינו נצ״ב. למעוטי מאי נקט הנך ג׳ שדות הללו אילימא למעוטי שאר נכסים וקרקעות של בעל דלא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי. אדרבה בהנהו שייך איבה טפי אם לא תודה למכירתו דאי לא כתבה ללוקח א״ל בעלה עיניך נתת או שאמות או שאגרשך ולכן אינך רוצה לכתוב כדי שתמצא יותר ממה לגבות (וקאמר כ״ש משום דבהני ליכא לה פתחון פה כ״כ כמו בג׳ שדות דמצ״ל כיון שהן כתובים או מיוחדין לי לא ארצה למכרן) אלא למעוטי נכסי מלוג נקט הני ג׳ שדות דנ״מ כיון דשלה הן אינה יגורה מבעלה יכילה למחות בבעלה שלא ימכור ולא שייך נחת רוח עשיתי לבעלי עכ״ל. וז״ל תוס׳ ה״ג ר״ח ואחת שהכניס לה שום משלו והכי פי׳ אחת שכתב לה בכתובתה במנה ומאתים דבמה שאדם נותן משלו שייך לשון כתובה ולא לשון יחוד ואחת שיחד לה בכתובתה תחת הנדוניא שהביאה מבית אביה כי נדוניא נמי נקראת כתובתה כו׳ ואחת שהכניס הוא שדה משלו ושם לה שדה נגד תוספת שהוסיף לה משלו על ק׳ ור׳ עכ״ל. ונ״ל דמה שהכריחו לר״ח לפרש דלא כרשב״ם הוא זה דלהרשב״ם אינו מתיישב שפיר במ״ש אחת שכתב לה בכתובתה ואחת שיחד לה כו׳ דמשמע דתרתי נינהו וז״א דאם כתב לה לא יחד לה ואם יחד לה לא כתב לה ורשב״ם עצמו הרגיש בזה וכתב או אחת שיחד כו׳ ע״ש אבל אכתי לא נתיישב לשון ג׳ שדות דאינן אלא ב׳ (ושוב מצאתי בחידושי רמב״ן שהקשה זו ועוד קושיא אחרת על פי׳ רשב״ם) להכי פי׳ ר״ה דהאי שיחד לה בכתובתה היינו מאי שיחד לה במקום נצ״ב שהכניסה לו משלה עפ״ז הוצרך לגרוס בשדה השלישי ואחת שהכניס לה משלו ע״כ. והנה רבינו סתם וכתב בין בשאר נכסיה ואפשר לפרשו לרשב״ם כדאית ליה מה שכתב לה או שיחד לה בכתובתה ולר״ת כדאית ליה אחת שכתב לה בכתובתה ואחת שהכניס הוא לה משלו לתוספת כתובתה. ועל מש״ר והרמ״ה כתב כו׳ כתב ב״י ז״ל הרמ״ה אפשר שמפרש השתי שדות כר״ש וא׳ שהכניס לה שום משלו מפרש כר״ח שמפרש לה ששם לה שדה נגד תוספת שהוסיף לה וא״כ אין נצ״ב בכלל ג׳ שדות אלו ודינם כנ״מ עכ״ל הנה מוכח מדברים הללו שהוא גרס בדברי הרמ״ה שדין נצ״ב כדין נ״מ וכן נדפס בכל דפוסי ב״י בפנים ועפ״ז צריכים אנו להגיה שאינה יכולה כו׳ שהרי מבואר בגמרא דבנ״מ לא שייך נחת רוח עשיתי לבעלי. אבל תמה אני דבכל הספרים הן של דפוס הן של כתב איתא הגי׳ דיכולה לומר כו׳ ודוחק לומר שנפל טעות בכולם גם ברוב הספרים גרסינן שדין נ״מ כדין נצ״ב. וכן הוא בספרים של קלף. וע״ק דלפי גירסת הב״י שבמ״ה אינו מפרש הגמרא לא כרשב״ם ולא כר״ח אלא בחדא כרשב״ם ובחדא כר״ת וכנ״ל והוא דוחק. ועוד הלא כבר כתבתי שמה ששינה ר״ח הגי׳ הוא מטעם הקושיות שנפלו בפירוש הרשב״ם על השני שדות שכתב ושייחד לה וא״כ ע״כ גם הרמ״ה ס״ל ביחד לה בכתובתה כפירוש ר״ח דר״ל נצ״ב וא״כ אין דינם כדין נ״מ. לכן נ״ל עיקר גירסת הספרים דגרסינן והרמ״ה כתב שדין נ״מ כדין נצ״ב דיכולה לומר כו׳ ויבואו דברי הרמ״ה על נכון בין לגירסת רשב״ם בין לגי׳ ר״ח הנ״ל. ומאי דקשיא ממאי דמסיק בגמרא למעוטי נ״מ ש״מ דבנ״מ לא אמרינן נחת כו׳ נראה דל״ק מידי אחר שנקדים לך מ״ש עוד התוס׳ על הך סוגיא הנ״ל שם ז״ל אילימא למעוטי שאר נכסים בפרק האשה שנפלו גבי הרוצה למכור בנכסי אחיו פירוש הקונטרס הא דתנן בהניזקין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל הא מוקמינן לה בג׳ שדות והקשה הר״ש דהא בשאר נכסים נמי איירי כדמשמע הכא (פי׳ שאמרו אילימא למעוטי שאר נכסים כ״ש דהוה ליה איבה) כו׳ עד ואפשר ליישב פ״ה דמקחו בטל משמע בטל לאלתר וה״פ למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים שלא תטרוף לגמרי כ״ש דהו״ל כו׳ ולמעוטי שאר נכסים דלא יהא מקחו בטל לאלתר לא אצטריך דפשיטא דהא כל אדם מוכר קרקעות משועבדים עכ״ל. נלמד מדבריהם דהא דתנן בהניזקין לקח מן האיש כו׳ מקחו בטל ואוקמוה בג׳ שדות היינו לומר דבג׳ שדות אלו מקחן בטל לאלתר פי׳ בין הוא ובין היא יכולים לחזור היום ולמחר מתי שירצו (וכמש״ר בא׳⁠ ⁠⁠״ע בסימן צ׳ ע״ש) וכ״ש דיכולה לחזור ולטרוף אותן בעת שתתגרש או תתאלמן משום דתימא נ״ר עשיתי כו׳ יפריך עלה למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים שיש לו המשועבדים לה קשיא ממ״נ וכנ״ל ותירצו למעוטי נ״מ ופי׳ לדעת רשב״ם והרא״ש ורבינו דבנ״מ מכירתם קיים לעולם אפילו טריפה לזמנו אין לה עוד מהם דאמרינן שגמרה להקנות כיון שלא שייך בהם נחת רוח כו׳ אבל הרמ״ה ס״ל כיון שהאי מקחו בטל דתנן ר״ל בטל לאלתר גם הא דדייקינן מאוקימתא דא׳ משלשה שדות דבא למעט נ״מ מסתמא הוה כדומה לה דהיינו לומר דבנ״מ אין מקח בטל לאלתר אבל טריפה יש לה מ״מ ומשום דאמדינן דעתה דמסתמא לא כוונה לקנין גמור שלא תוכל לטרפה עוד אחר מיתה וגירושין אלא דעתה היה שכל זמן שהוא חי שיש לו בלא״ה הפירות מהם תעשה לו רצונו בזה שתהיה הקרקע מכורה לפירותיה ואם יארע שתמות היא קודם לו יקום המקח לגמרי דמה איכפת לה דאכיל איהו הפירות או אינש אחרינא במקומו ובשעת גירושין ומיתה תחזור ותקחנה ומה דדייקינן איש בנכסי אשתו אין לו חזקה הא ראיה יש קאמר אנכסי מלוג ובענין שיכול למכרם בחייו ואין מקחו בטל לאלתר וק״ל. וזהו שכ״ר בשם הרמ״ה שדין נ״מ כדין נצ״ב שיכולה לומר נחת רוח כו׳ פי׳ ואין מכירתו קיימת לעולם אלא יכולה לחזור ולטרפה מן הבעל. ומה שלא הזכיר הרמ״ה דלא לגמרי דמיין נ״מ לנצ״ב שהרי בנ״מ מכירתה קיימת עד שעת טריפה משא״כ בנצ״ב ל״ק דודאי כשמכרו לאינש אחרינא (דמינה איירי מתניתין דהניזקין) איכא נפקותא גדולה בין בטל לאלתר לבטל בשעת טריפה אבל כאן דמיירי כשמכרה לבעלה אין נפקותא אם מכרה בטל לאלתר או לא דהא בין כך ובין כך הבעל אוכל פירות מהן שהרי אוכל תמיד פירות נ״מ שלה אלא עיקר הנפקותא באם תתגרש או ימות שתוכל לחזור ולטרפה אף שמכרה לבעלה משום דאמרה נחת רוח עשיתי לו בנצ״ב. ומאי דנקט נצ״ב יותר מב״ שדות האחרים הנ״ל אע״פ שגם בהם יכולה לומר נחת רוח כו׳ היינו משום דודאי דמי טפי נ״מ לנצ״ב ממה דדמי לאינך שדות שנ״מ ונצ״ב שניהן שלה היה מימי קדם ודוק. ואף דלשון הגמ׳ מסוגיא דבתר הכי לא משמע הכי דשם דף נ׳ אאוקימתא הנ״ל דמוקי לה למעוטי נ״מ מסיק וקאמר ז״ל והא אמר אמימר איש ואשה שמכרו בנ״מ לא עשו ולא כלום (ופי׳ ר״ש דקס״ד דה״ק דאיש שמכר ואחריו האשה לא עשו כלום דמצ״ל נחת רוח עשיתי וכ״ש אי זבנת לבעלה ואמאי קאמרת הא ראיה יש) ומשני כי אתמר דאמימר כי זבין איהו ומת אתיא איהי ומפקה א״נ זבנה איהי ומתה אתי איהו ומפיק כו׳ אבל היכא דזבינו תרווייהו לעלמא א״נ זבנה איהי לדידיה זבינה זבינא עכ״ל הגמרא ומשמע דזבנה איהו לדידה דהוה זבינא דקאמר הוי ג״כ אפילו לאחר מיתתו דומיא דזבן איהו או איהי לחוד לפני זה אין זה דקדוק כ״כ דהא לפני זה לא איירי אלא במכר הוא ומת הוא או מכרה היא ומתה היא ודומיא (דב״נ) [דהכי] מסיק וקאמר הא מכרה איהו לדידיה ומתה היא דמכר קיים ונ״מ אם חזר ומכר הוא לאחר שקנהו ממנה קודם שמתה היא ואח״כ מתה היא דאין האיש יכול לבטל המקח אבל מכרה היא לו והוא מכר לעלמא ואח״כ מת הוא ס״ל להרמ״ה דיכולה היא להוציא מיד הלוקח ומטעם הנ״ל. ועוד דגם מ״ש הגמרא הנ״ל כי קאמר אמימר במכר הוא ומת אתיא איהי מפקא כו׳ כתב הרא״ש שם דל״ד מת קאמר אלא אף אם לא מת יכולין לבטל המקח ל״מ היא אלא אפילו הוא והא דקאמר ומת הוא משום סיפא דמכרה היא לעלמא נקטי׳ ע״ש שמע מינה דלאו ממיתה לחוד איירי א״כ נוכל לומר דס״ל להרמ״ה דגם הא דמסיק ואמר א״נ מכרה איהי לדידיה זבינה זבינא לא איירי במת הוא אלא כמ״ש. מיהו דוחק קצת גם הא דמסיק רבינו וכתב ז״ל וא״א כתב כסברא הראשונה הוא דוחק קצת לפירושו דהוי כסברא הראשונה (לא) [דהא] נזכר בפי׳ דמנ״מ אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי אפילו לאחר מות הבעל וצ״ע ודוק:

(ו) וא״א הרא״ש ז״ל לא כ״כ כתב ב״י כלומר לא חילק בין גזלן לאנס את חבירו עד שימכור עכ״ל. ואני אומר דבהדיא חולק הרא״ש על הרמב״ם שהרי כתב בפרק חזקת אמימרא דרב ביבי ז״ל ודוקא במסר מודעה כו׳ ורב ביבי בגזלן מיירי שהרי מסיים משמיה דר״נ הוא וכמ״ש לשונו בר״ס זה. ומיהו נראה דהא דפליג הרא״ש היינו דוקא כשעדיין לא גזל ממנו אלא שהוחזק גזלן על שדה זו והשתא מגזם ליה אם לא תמכרנה לי אקחנה ממך בגזילה וביד חזקה אבל אם כבר גזלה ממנו ואמר אם לא תמכרנה לי לא אחזירנה לך בהא אפילו הרא״ש ורבינו מודים דא״צ מודעה כשהוחזק גזלן ודוק לקמן סימן ר״ה בדרישה ס״ב ופרישה סי״ג: